מכתב פתוח לקהילת דתי לאומי
Hebrew Translation of Open Letter to the Dati Leumi Community — Please share
מכתב פתוח לקהילת דתי לאומי
וחוויה מעניינת באוטובוס כשהאזעקה נשמעה
הערה מתורגמן: הכנתי זה בעזרת תרגום-גוגל, אבל, המחבר משתמש בהמון סרכזים ומילים פואטיים באנגלית. כשיכולתי שמרתי על התרגום ישיר, כשיש החלפות מתאימות השתמשתי בהם. בכל מקרה שמתי האנגלית המקורית בין סוגריים עבור אלה שמבין אנגלית. לא היה פשוט, אבל כדי להגיע לקהל הנכון היה צורך גדול לתרגם את המקורי לעברית. אני לאשם אם יש טעויות או קטעים קשים להבין. כל ההשקפות ודעות בפנים אלה רק של המחבר.
אז, אפילו אם מישהו לא מסכים עם כל הדעות של המחבר זה שווה לקרוא את הכל כדי לראות שמישהו יכול להגיע למצב שאלה הדעות שלו. בעזרת ה', אולי המכתב הזה יפתח דרכים לבנות גשרים בין קהילות ולהחזיר אותנו, כולנו, בתושבה שלימה לה' ולתורתו.
התקשורת המבוקרת מדווחת כי חלה ירידה של קרוב ל-30% בגיוס חיילי מילואים לצה"ל (ראו כאן). הספּין הרשמי הוא שהם רוצים להילחם, לא לתת להם משימות אחרות.
אכן, בטח זו הסיבה. שום קשר לאיבוד התיאבון שלהם לקבל מום ולהיהרג לחינם.
מטבע הדברים, רוב הטמבלים (באנגלית: mindless bots) המגיבים על ערוץ שבע מגיבים בזעם נגד אלה שבורחים מהגייסים (“draft dodgers”), במיוחד תלמידי ישיבות, שמזהים לא רק את הסכנות הפיזיות הבלתי מוצדקות בהצטרפות לצבא רומי דובר עברית, אלא גם בסכנות הרוחניות האסורות בהחלט.
הם לאשם על כל הבעיות בעולם. הם מהווים איום קיומי על החברה. הם צריכים להיות מוצאים לתסכולים ולזעם של כולם. יש "מחסור בכוח אדם", נכון. בדיוק כמו ש-7 באוקטובר היה כישלון מודיעיני. אנו זקוקים למאות אלפי חיילים נוספים כדי לסיים את העבודה בעזה הקטנטנה, והפעם מנהיגי הימין חסרי-האל אך החזקים שלנו מתכוונים לעשות זאת!
בינתיים, אתמול בערב הייתי באוטובוס בין עירוני כשנוסע שהוא דתי לאומי עשה רעש גדול שיש אזעקות באזור. שימו לב, אף אחד לא שמע אזעקה, אבל הוא מקבל התראות מהטלפון שלו, שבלעדיו [הטלפון] הוא לא יכול היה לשרוד. הוא הפציר בנהג האוטובוס לעצור כדי שכולם יוכלו לרדת ולהשתופף על הקרקע, כי לפי דעת המומחים נראה לנו שזה הרבה יותר בטוח מאשר להיות בתוך אוטובוס כשפסולת עשויה ליפול מהשמים.
למרבה תדהמתו, הנהג המשיך לנסוע לתחנה הבאה, שנמצא בצד הכביש המהיר, אבל הוא המזין שמה ([שימו לב,] כל שאר התנועה שנראית לעין המשיכה הלאה). האיש הדתי הלאומי ירד מהאוטובוס (נראה לי שנוסע נוסף גם ירד). היתר נראו להיות "חרדים", וגם אני, איך [תרצה] לתאר אני.
כולנו נשארנו באוטובוס, בניגוד להנחיות הרשמיות של המומחים שנתנו ל-7 באוקטובר לקרות, ולחמש את אויבינו, ולפרק מנשקם קבוצות הגנה של אזרחים, ועינויים וידויים מאנשים, ואילצו אנשים להתחסן בחיסוני רעל, אבל באמת רוצים להגן עלינו מפני טילים "תימניים".
הנהג חיכה לו.
אחרי כמה דקות אנשים התחילו לבקש מהאיש לחזור לאוטובוס כדי שכולנו נהיה בדרכנו, או להישאר שם ולקחת את האוטובוס הבא. האיש הדתי הלאומי התעקש שאנחנו אמורים להמתין עשר דקות אחרי האזעקה לפני שנצא מה"מרחב הבטוח" שלנו. אלה הכללים, וקהילת הדתי הלאומי אינם חסידים אם לא מדוקדקים - לא בהכרח חוקי חז"ל, אלא חוקי המדינה.
לאחר קצת פחות מעשר דקות הוא חזר לאוטובוס, ולא היה אירוע נוסף.
אני לא מאמין שהחרדים מעריכים את חייהם ואת חייהם של אחרים פחות מהחבר הדתי לאומי הזה [מעריך החיים של אחרים].
אני לא מאמין שהאיש הזה מבין טוב יותר את הסיכונים והיתרונות ה"מדעיים" של שמירה על הכללים, או שהוא בשום אופן מעודכן יותר, נאור יותר או טוב יותר.
בדיוק כפי שחבישת סימן יכולה להיות מועילה במקרים מאוד מוגבלים וספציפים, אבל בסך הכל גורמת להרבה יותר נזק מתועלת בכל כך הרבה דרכים, הריצה ל"מרחב בטוח" כמו הכלב של פבלוב בכל פעם שהמאסטר חסר-האל שלך משמיע פעמון [כלומר אזעקה] גורמת הרבה יותר נזק מתועלת.
לתרגיל הזה אין שום קשר לרווחתך.
זו טקס ציות.
איך כל הציות הזה מסתדר לך? כי לעשות את אותו הדבר מיליון פעמים ולצפות לתוצאות שונות זה מאוד מדעי...
לאור הזה, אני מקווה שמישהו ישתף את המכתב הפתוח הזה עם אותו הדתי לאומי וכל הקהילה שלו:
מכתב פתוח לקהילת הדתי הלאומי
פורסם במקור ב-21 בנובמבר 2024
למרות שאני לא רק תוצר של קו-הרכבה של הסביבות הגיאוגרפיות והחינוכיות שלי, ולעולם לא הייתי רוצה להיות ככה, חשוב שאקדים למכתב זה קצת על הרקע שלי. גדלתי בעיקר פייב-טאונס וקווינס [ניו יורק], למדתי בישיבת הר עציון (נמצא בגוש עציון), שהוא ישיבת ההסדר מעולה, וגם בוגרת ישיבת אוניברסיטאי (YU), ויש לי סמיכה מ-RIETS.
אני צריך להיות מעודדת רה-רה, מניפה דגל (a rah-rah, flag-waving cheerleader) עבור ישראל וצה"ל.
זה לא אני. אפילו לא קרוב.
וגם לא הפכתי ל"שמאלני קיצוני".
אני מתחיל באמירות האלה כי אי אפשר לפטור את כל מה שבא אחריו כתוצר של מי שעבר שטיפת מוח מלידה כדי לשמר רגשות שליליים כלפי מדינת ישראל וצה"ל. להיפך, הרקע שלי דומה לשלך, והשקפות שלי דומות מאוד לשלך במשך רוב שנות נעוריי. חשבתי מאוד על החברה שלך, בדרך כלל כיבדתי את הרבנים שלך, וחשבתי שאתחתן עם בחורה מהקהילה שלך, שהיא רצינית בתורה ובהלכה, לבושה בצניעות, לא חומרנית ולא הייתה מורעלת מפמיניזם חילוני (מיעוט קטן גם אז).
במהלך עשרים השנים האחרונות לערך התפתחו הדעות שלי לגבי מדינת ישראל וצה"ל מאוד, אבל בהדרגה. לא התעוררתי בוקר אחד כ"תיאורטיקן קונספירציה מטורף" (crazy conspiracy theorist), ואף אחד לא שכנע אותי לשום דבר. פשוט התבוננתי, למדתי, שאלתי, הרהרתי והערכתי מחדש את האמונות שלי לאור מידע והבנה חדשים.
זה מה שאנחנו אמורים לעשות, לא? האם לא בזה מתגאה העולם הדתי לאומי / האורתודוקסי המודרני (modern orthodox), בניגוד לאותם יהודים "אחרים" פרימיטיביים ופולחניים שאתה אוהב לשנוא?
ככה חשבתי.
למרות שזה היה תהליך לאט לאט, אירועים מסוימים שינו בצורה דרסטית את נקודת המבט שלי על מדינת ישראל, צה"ל... וקהילת דתי לאומי. להלן מספר נקודות מפנה קריטיות, עד עכשיו:
1. חורבן גוש קטיף
זה קרה לפני שעברתי לארץ ישראל. למרות שכבר שנים ארוכות המדינה הרסה "התנחלויות" וגירשה באלימות תושבים שהיו טובים וישרים (salt of the earth) כדי לפייס את אויבינו, לראות את זה מתפתח בחיי באופן כל כך גדול השפיע עלי המון ([it] was a game-changer). התקוממתי מהמראה של חיילי צה"ל שהורסים קהילות יהודיות יפהפיות, הופכים משפחות אידיאליסטיות ועצמאיות לפליטים וקבצנים - אם המשפחות הללו יישארו שלמותן - ומסרו את אדמתנו היקרה לפראים, שהפכו אותה מייד לשטח שיגור להתקפות נוספות עמוק בתוך הארץ.
העולם של דתי לאומי כבר הכו עצמו (flagellated itself) על רצח יצחק רבין, כשהוא מקבל בטיפשות אחריות קולקטיבית ועונש על פשע שלא ביצע (גם לפי הסיפור הרשמי המפוקפק(dubious official story)). זה סירס מאוד את יכולתה למחות על בגידות נתפסות מהמדינה, תוך הגברת כוחה של המדינה לרדוף מתנגדים קולניים (to persecute vociferous dissenters).
גירוש גוש קטיף ערף כל רוח עצמאית ויכולת אי ציות שנותרו בקהילת דתי לאומי. הם לא הצליחו לראות דרך מנהיגי תנועת "ההתיישבות" שהושחתו על ידי המדינה כדי להטעות את העם ולחבל במחאות מבפנים. כל הצעה להגן על אדמתם ובתיהם מפני תוקפים דוברי עברית הוקעה במהירות, הפכה אותם לטרף קל והבטיחה את תבוסתם.
ועוד, בקריאות לחיילים לסרב פקודות גינו בדרך כלל בעולם דתי לאומי. לא משנה הפגיעה בגופו ובנפשו ובזו של חברו היהודי; אם כופר בעל ראש עור (skin-headed kofer) עם יותר סרטים על הדש ממך אמר לך להרוס חיים של יהודי או לסכן את חייך ללא צורך, מוטב שתציית. לא יכול להיות שיקול מוסרי או אישי אחר. עתידה של ישראל היה תלוי בכך.
האידיאל העליון כבר לא היה יישוב ובניית הארץ, הכל מתוך שמירה על התורה, אלא שירות המדינה והקרבת הכל למען צה"ל ויהי מה. לא משנה מה.
גוש קטיף היה הקורבן הקולקטיבי הגדול ביותר על מזבח המדינה וצה"ל בימי חיי, ויהפוך לכרטיס הביקור החדש של עולם דתי לאומי.
בעוד שהדתי לאומי העדיפו בעבר את ארץ ישראל, עם ישראל, ותורת ישראל, הם היו מעדיפים כיום את מדינת ישראל, גם אם זה אומר למסור את הארץ ולהקריב את העם. התורה תפורש מחדש כדי לתמוך בצווי המדינה בכל עת שאפשר, ותתפשר כשלא. שירות המדינה היה המצווה האולטימטיבית, הביטוי המשמעותי ביותר של היהדות.
אני לא יכול להאשים את תושבי גוש קטיף שהם עומדים מול כוח מוחץ; סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר בעצמי, אם כי ברגשות מעורבים מאוד. אבל נחרדתי מההתפרצות הגרוטסקית של אהבה לחיילים שבאו להרוס את בתיהם, להרוס את חייהם, לבגוד באמונם, לנפץ את חלומותיהם ולהסגיר את אדמתם לשונאי יהודים צמאי דם. שם הם עמדו, מחבקים ומנשקים את המדכאים שלהם, מזמינים אותם לבתיהם לתה, וחלקו רגעים רכים לפני שהחיילים העלו אותם לאוטובוסים וקראו לדחפורים.
מסלול הזה של התנגדות הכי נמוך (path of least resistance) והצגת תסמונת שטוקהולם (Stockholm Syndrome) מיתוג מחדש (rebranded) בצורה מעוותת על ידי משפיענים המזוהים עם המדינה כאומץ וכוח. גם זה יהפוך לנושא מתמשך בשנים הבאות, שכן התיאבון ל"קורבנות כואבים" רק יתחזק עם כל חציית קו אדום.
בעלי בתים שהיו פחות מסבירי פנים לאויביהם דוברי העברית, מותנים במומחיות ושטפו את מוחם על ידי המדינה למרות זאת, הוצאו באלימות. אחרי הכל היה לוח זמנים לקיים, ורק כל כך זמן לטקס מבוים לפני השלמת המשימה להכנת גוש קטיף בל-יהודי (judenrein).
מעולם לא יכולתי לראות את עצמי מצטרף לצבא שביצע זוועה כזו נגד עמנו וארצנו.
[לצערי] קהילת הדתי הלאומי הלכו בכיוון ההפוך. כשבאה דחיפה, הם בחרו לשרת את המדינה ואת צה"ל מעל הכל. שום הקרבה לא תהיה גדולה מדי, שום בגידה קיצונית מדי, כדי לשנות את הדינמיקה של מערכת היחסים הפוגענית הזו.
2. העמדה לדין וכליאת חיילי צה"ל בגין הריגת האויב
בשנת 2016, חייל צה"ל אלאור אזריה ירה למוות במחבל ערבי שנפצע לאחר שדקר את אחד מחבריו החיילים, יצר מחלוקת עצומה והביא למאסרו.
הנוהל המקובל היה מתן טיפול רפואי מהשורה הראשונה למחבלים פצועים, לפעמים אפילו על חשבון קורבנותיהם הפצועים, ותמיד על חשבון האזרחים, שלאחר מכן המחבלים יקבלו דיור חינם, חינוך ובילוי בבתי הכלא הרבה פחות צפופים ממה שיסבלו מתנגדי המדינה היהודים, שלאחר מכן הם ישוחררו בסופו של דבר במחוות רצוניות או מעוותות, כדי שיוכלו להפוך למחוות רצוניות או ביתיות להיות ביבורים, מנהיגים, ולהרוג עוד יהודים.
לחיילי צה"ל מומלץ לעולם לא להרוג מחבל, אלא אם כן הם מתקשרים לעורך דין קודם, מכיוון שחיילים מתים זוכים לתהילה רבה, בעוד שחיילים שהורגים את האויב וחיים מתמודדים לעתים קרובות עם רדיפה והעמדה לדין שעלולות לגרום למוות להיראות עדיף. זהו "הצבא היהודי" שאנו אמורים להתגאות בו ולתמוך בו, ב"צבא המוסרי ביותר בעולם".
חיילי צה"ל נדחקים באופן שגרתי למצבים מסוכנים במיוחד כאשר ישנן אפשרויות אחרות, אך ורק למען צמצום הנפגעים לצד השני, כאילו הגנה על חייהם היא בראש סדר העדיפויות במצב זה. לעולם לא אצטרף לצבא שהוזיל את חיי ורווחתי, לא משנה איך הם ניסו לתרץ זאת "לטובת יותר".
התורה אינה מתירה לנו לסכן את חיינו בפזיזות לטובת הצד השני. וזו בהחלט לא מלחמת מצווה להישלח למלכודות מוות על ידי כופרים ובוגדים שאין להם שום רצון או כוונה לנצח באמת, וגם לא שום התייחסות כנה לחייכם ולרווחתם.
באופן עקרוני, כל בר דעת יסכים שצבאות דורשים לכידות ודמויות סמכות מוכרות להנהיג את הכוחות. אולם צבא יהודי בפועל מסמיך ומחייב כל חייל בודד להכיר בתורה ובדמויות הסמכות שלה כסמכות העליונה, ולעמוד בהוראות רק כל עוד הן אינן מתנגשות עם סמכות עליונה זו.
צה"ל, כמובן, אומר שהעקרונות שלהם שייך ומבוסס (pays lip service) בתורה כדי להקל על קליטתם של חיילים דתיים, אך הם עושים זאת רק מסיבה זו, ורק במידה הנדרשת. דין תורה מהווה אי נוחות למדינה החילונית ולמשרתים אותה. ככה, דיני התורה ייפגעו בכל עת שיידרש, או ייחטפו כדי להצדיק התרפסות מוחלטת למדינה.
קהילת דתי לאומי קיבלו על עצמם לחלוטין את השחיתות הזו, ולכן הם שולחים בגאווה את ילדיהם - בנים ובנות - לצה"ל, בלי קשר לאופן בו צה"ל רומס את התורה. נשים בצבא? אֵין בְּעָיָוֹת! זה נהדר לצה"ל ונהדר לנשים!
רק אתמול הכריזו על יחידה קרבית חדשה לנשים "דתיות", מתפארות בכך שזו "פורצת מחסומים". המחסומים היחידים שהיא פורצת הם אלה של ההלכה. זו עוד התעללות קיצונית של בנותינו ואחיותינו בשם "הקידמה".
רבים בעולם הדתי לאומי, שבינתיים מקיימים קשר סתמי עם הלכה ומסורת, במיוחד כשהיא מתנגשת עם סטטיזם, חוגגים זאת, להוטים לדחוף את בנותיהם לשדה הקרב. אבותינו מתגלגלים בקבריהם.
דתי לאומי מבצעים מחאה חלושה במקרה הטוב על יחידות מעורבות, חוסר מוסריות וחילול שבת, כל אלה הם דרכים מצוינות לגרש את נוכחותו והגנתו של ה'.
לדתי לאומי אין מעט חשש שחייליהם הצעירים והמתרשמים, בשליטה מוחלטת של צה"ל, יעברו אינדוקטרינציה על ידי רעיונות ואידיאלים חילוניים. למרבה הצער, חלק גדול מהעולם של דתי לאומי כבר עושה זאת בעצמו, ומבטל את החששות מהפיקוח הנפש בכל מקום וקלפי ה"טוב הגדול". (“greater good” cards)
זו הסיבה שהדתי לאומי שומרים על צייתנות נחרצת כאשר ילדיהם נפגעים ונהרגים בדרכים חסרות היגיון, מסיבות שאין להן הגנה. זה למען "טוב יותר".
הם יביעו זעם כאשר צה"ל כולא, ירדוף, יענה ויעמיד לדין חיילים על עשיית מה שצבא יהודי אמיתי יחגוג, אבל כשתגיע דחיפה לדחוף הדתי לאומי תמיד ייפול בתור.
זה לא איתי. אף פעם לא הייתי אחד שנישק את טבעת הסמכות ומילאתי בעיוורון פקודות. למרות שהייתי גאה להרוג את אויבינו בקרב, ולא מחשיב את חיי יקרים יותר מאלו של אלה ש"משרתים" (מלשון שעבוד), אין שום סיכוי שאכפיף את עצמי לתנאים כל כך לא יהודיים, מסוכנים באופן בלתי סביר הן לגוף והן לנפש.
זה פיקוח נפש. במקרה כזה, החיים והנשמה שלי קודמים לכל. וכך היו של כל יהודי עם ראשו ישר.
אני יכול להתפעל מהאידיאליזם והמסירות של קהילת דתי לאומי, אבל לצערי הם איבדו את הדרך. למעשה, האמונות שלהם לגבי עבדות צה"ל, שאותה הם מבקשים בכעס שיכפו במיוחד על "חרדים", [בקשותם] סותרות עם כפירה. עוד על כך בהמשך.
3. תקופת הקורונה
זה לא היה צריך להיות מפתיע שהדתי לאומי אימץ את כת הקורונה מאין כמותה. זה היה המפגש המושלם של שירות המדינה, סגידה למדע, איתות מידות טובות, קונפורמיות בסגנון קומוניסטי וביטויים מעוותים של פיקוח נפש.
אנשים סבירים יכלו לגבש דעות שונות לגבי התגובה הראויה למצב ולמידע הזמין, במיוחד בהתחלה. אנשים לא הגיוניים האמינו אוטומטית לכל מה שאמרו "המומחים" המאושרים על ידי המדינה (כולם קראו מאותו תסריט), סירבו לבחון בביקורתיות את המידע, סירבו להתייחס בצורה הוגנת למידע ממקורות מידע אחרים, לגיטימיים לחלוטין, וקיבלו החלטות על חיים ומוות המבוססות בעיקר על פחד, מנטליות עדר וציות עיוור לסמכות.
קהילת דתי לאומי, המתגאה באינטלקטואליזם, בחשיבה ביקורתית ובספקנות בריאה כלפי אנשי סמכות (בעיקר חז"ל, שהם מרבים לזלזל במומחיותם בתורה ובעניינים אחרים) אימצה ציות קפדני לקורונה כציווי דתי שהחליף את כל האחרים. צפיתי באימה איך חברים ואהובים, במיוחד אלו בעולם הדתי לאומי, הופכים למשהו מאוד מכוער ולא יהודי, הכל בשם התורה והצלת חיים.
כמו רבים אחרים, נזרקתי ממניינים רבים על ידי אנשים שהכרתי שנים רבות וחשבתי שהם חברים. אם הם האמינו ברצינות שנוכחותי מסכנת את חייהם, ניתן היה להבין זאת, אך מעשיהם הוכיחו אחרת. הם התעמתו איתי ממרחק קרוב, בלי חשש שזה סיכן אותם עוד יותר ללא צורך.
אבל זה לא היה הגרוע ביותר. הגרוע ביותר היה שהם זרקו יהודים מבתי הכנסת והקהילות שלהם, מבישים אותם בפומבי, ובמקרים רבים השמידו אותם ואת משפחותיהם, ללא שמץ של היסוס או כאב. אם הם האמינו שיש צורך להרחיק אנשים מסוימים למען הצלת חיים, הם היו צריכים לעשות זאת עם דמעות זולגות על פניהם, לאחר לילה ללא שינה של חשבון הנפש, תפילות ואבל. זה היה צריך לקרוע אותם מבפנים לעשות את זה ליהודי.
אבל, זה לא קרה.
הם זרקו יהודים ברשעות, בשמחה צדקנית ובאווירה של עליונות. הם נהנו מזה.
השוו וניגשו לאופן בו הם התייחסו לאויבים דוברי עברית במדים [של צה"ל] שבאו להרוס את קהילותיהם.
השווה וניגוד לאופן שבו הם מקבלים פוליטיקאים שמגיעים לבתי השבעה לצילומים, תוך ניצול משפחות ההרוגים שדמם נשפך לאיזו סדר יום.
השווה וניגוד לאופן שבו הם מחבקים את משפחות המחבלים הערבים, מרעיפים עליהם חיבה, קוראים להם אחים, ומבטיחים להם שאין להם רצון רע כלפיהם בגלל מעשיהם ה"מוטעים" של קרוביהם. לא משנה איזה תפקיד מילאו המשפחה, והחברה הסובבת ממנה הם היו חלק, ב"זאב הבודד" הזה ששפך דם יהודי. הדתי לאומי לא נוטרים טינה, ולא מאמינים בענישה קולקטיבית.
פרט כשמדובר בחרדים, במובן.
יהודים שסירבו להשתחוות לפני עגל הזהב של קורונה - שרבים מהם, באופן לא מפתיע, מזדהים כחרדים - היו פרסונה נון גרטה (personal non-grata) בעולם הדתי לאומי. הדתי לאומי התייחס באופן שגרתי לחרדים בפרט כפרימיטיביים, אנטי-מדעיים, מפיצי מחלות, רודפים, איום קיומי על העולם כולו ועוד טרופים כאלה ששימשו היסטורית לדה-הומניזציה של יהודים ולהסתה לפוגרומים.
הדתי לאומי עשו זאת ללא חשש, כי הם "צדקו".
תקופת הקורונה הייתה המסמר האחרון בארון המתים (the final nail in the coffin) לכל תחושת אחווה שיכולתי להיות לי עם העולם של דתי לאומי, אשר ויתר על כל מה שפעם עמד בו והפך לכת סטטיסטית.
יש הרבה דברים בעולם החרדי שאני מתייחס אליהם ברצינות. אולי יום אחד אכתוב גם להם מכתב פתוח. למשל, אני לא נכנע לתעדוף שלהם של קונפורמיות חברתית על פני קיום מצוות דתי בפועל, וגם לא אתיימר ללכת באופן עיוור לפי מה שהם מכנים "דעת תורה", דבר שאינו עולה בקנה אחד עם דעת ותורה כאחד. למרות שאני מרבה להרביץ במניינים חרדים, לומד בבתי המדרש שלהם, נותן להם צדקה ונהנה מיחסים חמים עם חרדים נושאי קלפים (card-carrying haredim), הם היו נחרדים מהמחשבה שבתם או אחותם יתחתנו איתי.
יש בזה משהו מאוד לא בסדר. ויש לי גם הרבה ביקורות אחרות.
אבל אני כנה לומר שהחרדים מבינים את זה רוב הזמן, הרבה יותר מאשר הדתי לאומי. יש להעריך אותם, להעריך אותם ולצפות בהם בעין טובה, למרות חוסר השלמות שלהם, בדיוק כמו כולנו.
אם היינו עושים את זה, השם היה רואה אותנו גם עם עין טוב. והאם אנחנו לא זקוקים לזה נואשות?
כאשר הדתי לאומי זרקו אותי מהמניינים שלהם בתקופת הקורונה בלי שמץ של חמלה (והם טעו בכל רמה, למרות שרבים עדיין מסרבים להודות בכך), בתי הכנסת החרדים קיבלו אותי בחום ובלי בעיה. הם צדקו. תודה לאל עליהם.
הדתי לאומי לא למדו דבר מתקופת הקורונה, והיו זורקים מחר אנשים מבית הכנסת אם "דעת התורה" שהם עוקבים אחריהם באופן עיוור - האפיקורסים, האאוגניסטים (eugenicists) ונביאי השקר עם תעודות - ינחה אותם לעשות ככה.
אולי כרגע זה מותר לי להיכנס לבית הכנסת של דתי לאומי, אבל מתוך ידיעה מה הם עשו ומה יעשו שוב אם יקבלו הוראה, לא אחזור למקומות כאלה.
*
זה מביא אותנו למצב הנוכחי. העולם הדתי לאומי מושמד לחלוטין בעזה ובלבנון. האנשים הטובים והאמיצים ביותר שלהם מקבלים פקודה למלכודות מוות, במשימות חסרות היגיון, ללכוד מבנים וקרקעות ואז לסגת, שוב ושוב. רבים מאלה שהתמזל מזלם שלא נהרגו או נפגעו עדיין בטראומה מחוויותיהם, וכולם סבלו מהתקפים ארוכים של חסך פיזי. משפחותיהם סובלות מאוד גם בהיעדרם, רגשית וכלכלית.
עולם דתי לאומי נהרס באופן שיטתי. על ידי אותם אנשים שרדפו אותם במשך עשרות שנים, למרות נאמנותם המוחלטת למדינה. על ידי אותם אנשים שאפשרו ל-7 באוקטובר לקרות ועמדו בזמן השחיטה. אותם אנשים שולחים את הלוחמים היהודים האידיאליים ביותר למשימות התאבדות, ללא מטרה ברורה או משחק סוף.
הדתי לאומי יודעים שמשהו לא בסדר בכל זה. והם מאוד כועסים. אבל הם לא כועסים במיוחד על האנשים שנותנים את הפקודות.
הם כועסים במיוחד על חרדים.
הם טוענים שהם רק רוצים שלחרדים יהיה אכפת יותר ויראו את זה, אבל זה שקר; זה לא מספיק כמעט.
הם טוענים שהם כועסים כי חרדים לא משלמים מספיק מיסים, ומקבלים יותר הטבות כספיות מהמדינה, אבל זה שקר. אין שום דבר טוב מטבעו בתשלום מיסים נוספים. הדתי לאומי משלמים נאה לרואי החשבון כדי להפחית ככל האפשר את נטל המס שלהם, ואם הם יכלו להתחמק ללא חשש.
אם המדינה לא תיתן דבר לחרדים, הדתי לאומי לא היה מקבל החזר מס של שקל אחד. הכסף פשוט יחזור לחור השחור.
לדתי לאומי לא אכפת כשמבזבזים מיליוני שקלים על הדברים הכי קלילים, על הסיבות הכי בזויות, כמו תהלוכות פרוסטות.
הם כמעט לא מעוררים רעש כאשר משאיות של אספקה נשלחות לעזה/חמאס מדי יום על ידי צה"ל שהם מעריכים. לדתי לאומי יש חמלה גדולה לילדים בעזה.
אין להם חמלה כזו לילדים חרדים. הם רוצים שיהיו הרבה פחות מהם, ולא יהיה אכפת להם אם הם יהיו רעבים, ללא קשר ל"חטאים" השפירים של הוריהם. משרת אותם נכון.
הדתי לאומי טוענים שהם מתים להגן על החרדים, אבל גם זה שקר. הם מתים כי הם עשו אידיאל דתי משירות המדינה, קודש קודשים מצה"ל, ציווי דתי למלא פקודות, ויהי מה, והקורבנות הקדושים מכל למות למען המדינה. האם החרדים אכן נהנים מכך או לא שנוי במחלוקת ואינו מהותי; לדתי לאומי לא יהיה אחרת אם גם חרדים יקרבו קורבנות או לא.
יתר על כן, הדתי לאומי לא מביעים שנאה צורבת על "הגנה" על "השמאלנים" שהצביעו בעד הרס קהילותיהם ותמכו אחרת באויביהם הגרועים ביותר. רבים מהקהילות שנפגעו הכי קשה ב-7 באוקטובר היו "שמאלנים קיצוניים", ולדתי לאומי אין בעיה למות עליהם. הם רואים בזה כבוד ומצווה.
הדתי לאומי טוענים שהם רק רוצים שהחרדים "יתחלקו בנטל" (“share the burden”), אבל גם זה שקר. לא חשוב לדתי לאומי כמה חרדים בעצם תורמים לחברה, וכמה הם מקריבים וסובלים כדי לעשות זאת. הם ישנאו את החרדים באותה תשוקה ויהי מה.
גם אם חרדים הצטרפו לצה"ל או יעשו בדרך אחרת "שירות לאומי" במספרים גדולים (שאף אחד לא באמת רוצה, שכן החרדים לא מקבלים את צה"ל והמדינה כסמכות העליונה, ולעולם לא ימלאו רק פקודות) הדתי לאומי ישנא אותם באותה מידה.
גם אם החרדים יצטרפו ליחידות קרביות, זה לבדו לא יספיק.
יספיק רק אם החרדים היו נהרגים ומוכתמים, בכמות גדולה. זה מה שקהילת דתי לאומי באמת רוצה, הדבר היחיד שישכך את זעמם.
הם מתים, והם רוצים שגם חרדים ימותו.
הם מוכתמים ללא היגיון, והם רוצים שגם חרדים יפגעו ללא היגיון.
הם לעולם לא יודו בכך, אבל זו האמת.
והם שונאים את החרדים יותר מהאנשים שעושים להם את זה, כי זה מה שהאנשים שעושים להם את זה התנו אותם לעשות.
זו כפירה להאמין שיותר חיילים שווה ליותר ניצחון.
זו כפירה להאמין שללימוד תורה, תפילה וקיום מצווה כללית יש פחות השפעה מההשתדלות הגופנית, שלא לדבר על שום השפעה כלל.
זו כפירה לזלזל בתרומות הרוחניות של החרדים אם הם לא מצטרפים לצה"ל, בלי קשר לתרומה הרוחנית שהדתי לאומי תורמים גם כן.
זו כפירה לדרוש מהחרדים להצטרף לצבא שלא דומה בשום צורה לצבא יהודי אמיתי, ולקבל פקודות מכופרים ובוגדים.
זו כפירה להאמין שבסירובם להצטרף לצבא כזה, החרדים מהווים איום קיומי על העם היהודי או אחראים למותו של מישהו.
העולם של דתי לאומי הפך גדוש בכפירה - אבל גם זה לא הכישלון החמור ביותר שלו.
הכישלון החמור ביותר שלו הוא שהוא הפך מותנה לשנוא חרדים, ורק חרדים. זה לא מקובל בעולם הדתי לאומי להפגין שנאה צורבת כזו ליהודים "אנוכיים" אחרים, לשמאלנים, לטרוריסטים ערבים, אפילו לעמלק.
גם אם לדתי לאומי היו ביקורות תקפות על העולם החרדי - ויש להם - זה לגמרי לא מתקבל על הדעת.
כשאתה ממש מתחיל להשתמש בשפה של נאצים ואנטישמים קלאסיים כדי לתאר יהודים אחרים, אולי הגיע הזמן להעיף מבט ארוך במראה ולחשוב מחדש על חייך.
וכאשר האנשים הטובים ביותר שלך נפגעים ונהרגים במספרים גדולים, ואתה נשאר מחויב לשלוח אותם למלכודות מוות, אתה צריך שהשם יגן עליך הרבה יותר ממה שמגיע לך. זה הזמן הגרוע ביותר לשחרר שנאה כזו על חרדים - לא הטוב ביותר - בלי קשר לחילוקי דעות, תלונות ורצון שיצטרפו אליך למשימת ההתאבדות חסרת התכלית הבאה.
קהילת דתי לאומי צריכה להפסיק לשחרר את התסכולים העצורים על העולם החרדי ולחשוב מחדש על הרבה דברים.
ואם יישאר משהו מהקהילה שלך, כדאי שתתחיל בקרוב.